יונג ואמפתיה - פוסט של חגית דרור

 

התופעה שאדם אמפתי, מכיל ומקריב, שברגע אחד "נעלם" לצמיתות וללא דרמה או נקמה – מוכרת בפסיכולוגיה היונגיאנית והמודרנית כנקודת הקצה של מנגנון הגנה עמוק.

כדי להבין מדוע המנגנון הזה פועל הפוך לחלוטין מהנרקיסיסט או מאדם הממוצע, נפרק את המבנה האישיותי שלו:

1. מדוע המבנה האישיותי הזה מאפשר מתיחת גבולות והיות בצד הפגיע שוב ושוב?

האמפת אינו טיפש, והוא לרוב מודע לכך שנוצלו גבולותיו, אך המבנה הנפשי שלו מופעל על ידי שלושה גורמים מרכזיים:

* אידיאליזציה של הפוטנציאל האנושי:

האמפת רואה אנשים דרך ה"ארכיטיפ" של מי שהם יכולים להיות, ולא מי שהם בפועל. הוא מזהה את הפצע של האחר (הילד הפגוע שבו) ומאמין שאם רק ייתן מספיק אהבה, חמלה והכלה, האחר יתרפא.

* הזדהות השלכתית (הקרבת האגו למען הכלל):

לפי יונג, לאמפתים יש "אנימה/אנימוס" או פונקציות חברתיות שגורמות להם לחוש את הכאב של האחר בגופם ובנפשם.

מבחינתם, להציב גבול נוקשה לאדם סובל מרגיש כמו אקט של אכזריות. לכן, הם מעדיפים לספוג את הפגיעה בעצמם כדי "להציל" את הדינמיקה.

* תסביך המושיע (The Savior Complex):

תחושת הערך העצמי של האמפת קשורה קשר הדוק ליכולת שלו להביא ריפוי. מתיחת הגבולות היא למעשה ניסיון חוזר ונשנה להוכיח שהאהבה שלהם חזקה מספיק כדי לנצח את הרעילות של הצד השני.

2. למה המנגנון פועל בפתאומיות בלתי הפיכה

("טריקת הדלת/ נעלם לתמיד")?

זה נראה פתאומי לצופה מהצד, או לצד הפוגע, אך עבור האמפת זהו סיומו של תהליך ארוך, שקט ומייסר.

בתוך נפשו של האמפת קיים "מדחום" סמוי. הוא נותן לצד השני עוד ועוד הזדמנויות (לפעמים מאות), ומנהל דיאלוגים פנימיים מורכבים שבהם הוא מצדיק את התנהגות הפוגע ("הוא פועל ככה כי היה לו קשה בילדות", "הוא פשוט בדיכאון").

ברגע מסוים, נחצה קו אדום בלתי נראה. הקו הזה אינו קשור לכעס, אלא להבנה מפלחת שהצד השני אינו רוצה או מסוגל להשתנות.

ברגע שהתקווה מתה, המנגנון קורס באחת. ה"פתאומיות" היא פשוט הרגע שבו ההחלטה הפנימית מתורגמת למציאות.

3. מדוע כשזה נגמר אין כעס, רצון לנקמה או דרמה?

זו הנקודה שמבלבלת ביותר את רוב בני האדם, ובמיוחד נרקיסיסטים

(שניזונים מתגובות רגשיות כמו כעס או שנאה).

הסיבה לכך היא אדישות מוחלטת הנובעת מניתוק רגשי:

* מוות רגשי של הקשר:

האמפת לא נוקם כי מבחינתו האדם השני כבר לא קיים במרחב הנפשי שלו. האנרגיה הרגשית שלו כלפי אותו אדם התרוקנה לחלוטין (כמו מנוע שנשרף בו הדלק האחרון).

נקמה או כעס דורשים השקעה של אנרגיה רגשית, ולאמפת פשוט אין יותר מה לתת.

* הבנה קארמתית/יונגיאנית:

האמפת מבין (לעיתים ברמה לא מודעת) שהאדם הפוגע לכוד בתוך ה"צל" של עצמו, ושהעונש הגדול ביותר של הנרקיסיסט או האדם הרעיל הוא פשוט להמשיך להיות הוא עצמו. האמפת לא צריך לנקום – הוא מבין שהאדם השני ימשיך להרוס את חייו במו ידיו.

* מנגנון הישרדות טהור:

טריקת הדלת אינה אקט של ענישה כלפי האחר, אלא אקט של הצלת חיים עצמית. האמפת מבין שאם הוא ישאיר סדק קטן, או ייכנס לוויכוחים וכעסים, הוא יישאב חזרה פנימה ויחוסל נפשית. הניתוק המוחלט והשקט הוא חומת המגן היחידה שלו.

ההבדל התהומי מהנרקיסיסט

הנרקיסיסט פועל מתוך אגו פגוע. כשהוא מנתק קשר, הוא עושה זאת כדי להעניש, לשלוט, לתמרן או לגרום לצד השני לרדוף אחריו. הוא ישמח לראות את הצד השני סובל או כועס, כי זה מוכיח שיש לו כוח.

האמפת, לעומת זאת, פועל מתוך אגו מותש. כשהוא עוזב, הוא לא רוצה שירדפו אחריו, הוא לא רוצה להעניש, והוא לא מחפש הוכחת כוח. הוא פשוט סוגר את השער, נועל אותו, וממשיך הלאה כאילו האדם מעולם לא היה חלק מחייו – מותיר את הצד השני בהלם מוחלט ובחוסר הבנה של ה"אכזריות השקטה" הזו.

מתוך האתר הרשמי של קארל יונג