2026-01-02
על הגניזה בפרקליטות
את הטיוטה למאמר על הגניזה בפרקליטות כתבתי לפני כחודשיים, בתקווה לפרסם בכתב עת משפטי כלשהו. לא נראה לי שזה יקרה בעתיד הנראה לעין. כתבי העת המשפטיים דבקים בפורמט של מאמרים ארוכים כאורך הגלות. לכן, אני מפרסם את החומר כאן.
העניין עצמו הוא עניין בעל חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה, כיוון שהוא מציין מנגנון של סיכול שלטון החוק, שהקימו אנשי פרקליטות המדינה. ובשנים האחרונות בג"ץ פועל להכשיר את השרץ.
בדפדפן: https://human-rights-alert.blogspot.com/2026/01/2026-01-02.html
.
.
______________
על הגניזה: פרקטיקה מנהלית־משפטית לנרמול החריגה מעקרון הגנה שווה לפי החוק
יוסף צרניק PhD, LLB
תקציר
סקירה קצרה זו בוחנת את השימוש במונח 'גניזה' במערכת המשפט והאכיפה בישראל. 'גניזה' היא כנראה נוהל בלתי פורמלי, המשמש כאמצעי להימנע מחקירות לא רצויות, להפסיק, לסיים או להשעות חקירות פליליות, ביטחוניות, משמעתיות ומינהליות. אף שאין לו עיגון סטטוטורי, המונח מופיע בפסיקה, בדו"חות ביקורת ובהנחיות פרקליט המדינה. נמצא כי 'גניזה' מתפקדת לעיתים כסגירה דה־פקטו של תיק חקירה ללא החלטה פורמלית של הגורם המוסמך, ובכך יוצרת אזור אפור מהבחינה חוקית שבו תיק נותר פתוח אך הוא גם סגור, לחלופין - אינו פתוח אך גם אינו סגור.
1. מבוא
המונח 'גניזה' צמח בשיח המשפטי בישראל כמונח אדמיניסטרטיבי בלתי פורמלי. אף שאינו נזכר בחוק סדר הדין הפלילי, הוא משמש תדיר בהודעות פרקליטות ובמכתבי משטרה, לעיתים במקומות שבהם לא התקבלה החלטת סגירה כדין. הפסיקה מגלה שימוש בלתי אחיד במונח זה — לעיתים הוא מתפרש כסגירה ('עילת גניזה – חוסר ראיות מספיקות') ולעיתים כהודעה זמנית בלבד ('תיק עודנו פתוח').
2. המסגרת הנורמטיבית
סעיפים 62–64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982, קובעים כי רק פרקליט המדינה או קצין מוסמך רשאים לסגור תיק חקירה. פעולה של 'גניזה' – שלא נחתמה על ידם – חסרת מעמד משפטי ומוגדרת כפעולה מנהלית.
3. ביטויי השימוש במונח “גניזה”
א. חקירות פליליות – בג"ץ 2218/20 קבע כי 'הודעת גניזה' אינה משקפת סגירה, שכן התיק עודנו פתוח.
ב. חקירות ביטחוניות – בג"ץ 1265/11 (הוועד נגד עינויים) חושף שימוש עקבי במונח 'גניזה' כלפי תלונות נגד שב"כ שנדחו מבלי שנפתחה חקירה פלילית.
ג. הליכים משמעתיים ומינהליים – דו"חות נציבות שירות המדינה ונציבות תלונות הציבור מצביעים על שימוש דומה גם בהקשרים אזרחיים – תיקים 'גנוזים' ללא הכרעה מוסמכת.
4. ההיבט המשפטי העדכני
בג"ץ 6165/22 אישר החלטת משטרה שציינה 'עילת גניזה – חוסר ראיות מספיקות', תוך הדגשה כי מדובר בעילת סגירה מוכרת לפי הנחיות פרקליט המדינה. כאשר 'גניזה' צמודה לעילת סגירה חוקית – אין פגם; אך כאשר היא מופיעה לבדה – מדובר בהליך מנהלי חסר סמכות.
5. מסקנה
המסקנה העולה מן הפסיקה ומהדו"חות: 'גניזה' אינה עילה סטטוטורית, אלא כלי מינהלי גמיש המשמש לרשויות אכיפה כדי לעצור טיפול בתיק בלא להפעיל את מנגנון הסגירה החוקי. בכך מתאפשרת שליטה נרטיבית במעמד התיק, הימנעות מביקורת חיצונית ודחייה של זכויות נפגעי עבירה לעיון וערר.
6. סמכויות סגירה, אצילה והשלכות על השימוש במונח 'גניזה'
הסמכות להחליט על סגירת תיק חקירה בישראל מוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982, ובמיוחד בסעיפים 62–64. על פי החוק, רק שני גורמים מוסמכים רשאים לסגור תיק חקירה: פרקליט המדינה (או מי שהוסמך על ידו) וקצין משטרה מוסמך. כאשר מדובר בעבירות חמורות, עבירות ביטחון או תלונות נגד בעלי תפקידים שיפוטיים וציבוריים בכירים, הסמכות עוברת לידי היועץ המשפטי לממשלה.
7. הסתירה הנורמטיבית בפסיקת בג״ץ 2020–2022
המונח 'גניזה' נמצא בשימוש במערכת החוק והמשפט בישראל שלושה עשורים לפחות — החל בהנחיות פנימיות של פרקליט המדינה בשנות ה־90 — אך רק בעשור האחרון החל להופיע בפסיקות בג"ץ. דווקא בתקופה קצרה ביותר של כשנתיים, ניתנו שני פסקי דין שבהם מופיע המונח 'גניזה' במשמעויות הפוכות לחלוטין.
בג"ץ 2218/20 – דינה סהואני נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (2020):
"הפרקליטות השיבה כי תיק החקירה נגד שלושת החשודים נסגר, ואילו תיק הרצח עצמו עודנו פתוח... לא מדובר בתיק שנסגר באופן פורמלי או בלתי פורמלי (‘גניזה’), אלא בתיק חקירה פעיל שחומריו טרם גובשו". (עמ׳ 3 לפסק הדין)
בג"ץ 6165/22 – שני גנדוס נ׳ משטרת ישראל (2022):
"העותרת מבקשת לבטל את החלטת המשיבה 1 – משטרת ישראל – שבה נקבעה עילת הגניזה ‘חוסר ראיות מספיקות’, להבדיל מעילה של ‘היעדר אשמה’... הלכה היא עמנו כי שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה והחקירה ביחס לעילה שבגינה ייסגר תיק החקירה הינו רחב ביותר…". (עמ׳ 2 לפסק הדין)
תוך פרק זמן קצר של כשנתיים בלבד, עובר בג"ץ מפרשנות שוללת ('גניזה' ≠ סגירה) לפרשנות מאשרת ('גניזה' = סגירה). שתי ההכרעות הללו מדגימות כיצד השיח המשפטי מצליח להכיל סתירה מושגית מהותית ובכך לייצר גמישות מוסדית לטובת יציבות מערכתית.
8. גניזה כמנגנון לטיוח עינויים, מנורמלת על ידי בג"ץ
העתירות בבג"ץ 1265/11 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ 9061/11 חותרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פסק דין חלקי מיום 6.8.2012) גוללו לדברי הכותבת, עו"ד קרן מיכאלי (המוקד להגנת הפרט), סיפור של עינויים קשים והתעללות בחקירות שב"כ, ובהמשך – טיוח התלונות. מעל ל-600 תלונות נגנזו במשך עשור, אף תלונה לא נחקרה. "אולם בפסק דינו של השופט רובינשטיין [בבג"ץ 1265/11 – י’ צ’] מצויות אך רמיזות קלות לסיפור זה. נהפוך הוא. קריאת פסק הדין מספקת חוויה אחרת לגמרי, זאת של מערכת ביטחון אמיצה ומערכת עשיית צדק אשר היא אור לגויים... בליעת הסיפור השחור של העותרים אל תוך אופטימיות מפתיעה היא המוטיב המרכזי של פסק הדין".
רובינשטיין נדרש גם לסוגיית הסמכות לסגור או לגנוז תלונה ללא חקירה: "כשלעצמי סבורני, כי כדי ליתן ביטוי מיטבי לכוונת המחוקק, תובא סגירת כל תלונה שיש לגביה המלצת סגירה על-ידי הממונה לפתחו של המשיב או מי מטעמו שנאצלה לו הסמכות לפתוח בחקירה, כך שהחלטת הסגירה תהא על דעת בעל הסמכות לפתוח בה" (בג”ץ 9061/11).
9. היבט ביקורתי: המשפט כמנגנון של נירמול ושליטה
המונח 'גניזה', כפי שהוא מופעל במערכת המשפטית הישראלית, ממחיש כיצד מנגנונים מינהליים־שיפוטיים יוצרים תחום ביניים מוסדי: לא חוקי במפורש אך גם לא בלתי חוקי. בהיעדר עיגון סטטוטורי, פעולת הגניזה מתקיימת 'בצל החוק' — מקום שבו שיקול הדעת השיפוטי והמינהלי נפגשים כדי לשמר יציבות מוסדית ולמנוע שקיפות מלאה.
מצב זה תואם את התיאוריות מבית המדרש של 'האסכולה הביקורתית במשפט' – Critical Legal Studies. זהו זרם אינטלקטואלי שהתפתח בארצות הברית בשנות ה־70, הטוען כי המשפט אינו נייטרלי או אובייקטיבי, אלא משקף יחסי כוח, אינטרסים פוליטיים וכלכליים, ולעיתים אף משמר אי־שוויון חברתי. חסידי הגישה מבקשים לחשוף את ההנחות הסמויות שמאחורי חוקים ופסיקות, ולהראות כיצד המשפט משמש לעיתים כלי לשימור הסדר החברתי הקיים — ולא רק לאכיפת צדק. לדוגמה, בספרו של מישל פוקו לפקח ולהעניש (1975) מתאר את מערכת המשפט לא כמכשיר שמספק צדק, אלא מכשיר שמייצר כוח, ומסדיר את הכוח באמצעות השיח אודות חוקיות. כלומר, במידה זו או אחרת, אפשר לראות את מערכת המשפט כהצגה שנועדה לקהל היעד שהוא הציבור, במטרה לשכנע אותו שהממשל הוא חוקי, כיוון שהוא מפעיל את כוחו באופן חוקי.
בהקשר הישראלי, פסקי הדין בבג"ץ 2218/20 ו־6165/22 ממחישים זאת: במקום לשלול את קיומה של פרקטיקת 'גניזה', בית המשפט נוטל אותה אל תוך שפתו ומעניק לה תוקף שיפוטי, ובכך מנרמל מנגנון שנולד מחוץ לגבולות החוק.
המונח ‘גניזה’ והשימוש בו גם מדגימים את התופעה שבה מנגנון שאולי הופעל קודם לכן למטרת החרגת נחקרים פלסטינים משלטון החוק והגנה שווה לפי החוק, הפך למנגנון שמחריג גם מקרים של אזרחים יהודים משלטון החוק והגנה שווה לפי החוק – במקרים של תלונות נגד שופטים, או באוסף של פרשות שבמרכזן עמדו בכירים במערכת אכיפת החוק.
רשימת מקורות
1. בג״ץ 2218/20 דינה סהואני נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד (2020).
2. בג״ץ 6165/22 שני גנדוס נ׳ משטרת ישראל, פ״ד (2022).
3. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ״ב–1982, §§62–64.
4. מבקר המדינה דוח 73ג – ניהול תיקים פליליים במשטרה ובפרקליטות (2022).
5. בג״ץ 1265/11 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד סו(3) 1 (2012).
6. נציבות שירות המדינה דו״ח שנתי לשנת 2019 – אכיפה משמעתית (2019).
7. נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות דו״ח שנתי לשנת 2020 (2020).
8. קרן מיכאלי "הליך גניזת תלונות בדבר עינויים בידי חוקרי שב"כ: בג"ץ 1265/11 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' היועץ המשפטי לממשלה; בג"ץ 9061/11 חותרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פסק דין חלקי מיום 6.8.2012) המוקד.
