2026-01-14
ימי הביניים הדיגיטליים: אהרן ברק, בעז אוקון, חסויים, אפוטרופוסים, אסירים, בתי הסוהר, ונט המשפט
קשה להאמין באיזו מהירות ובאיזו יעילות הצליחה מדינת ישראל להחזיר את הגלגל לאחור במעבר למערכות מידע דיגיטליות.
בוקר טוב, ד',
לא ידעתי אפילו מה בקבצים הנ"ל. ידעתי ששלחת מידע כלשהו שאינני יכול לצפות בו בגלל בעייה מחשובית.
לעניין עצמו:
אני מצטער לשמוע על מצבו של אחיך, ומקווה שתקבלי גמול על מסירותך.
אין לי אפשרות להבין דבר מתוך המידע ששלחת, אין לי ודאות שהבנתי לאשורן אפילו את עובדות היסוד: אחיך חסוי? מונה לו אפוטרופוס? מאן דהו פגע בזכויותיו?
לצערי, הנושא אינו חדש לי. אמי ז"ל אובחנה כחולת אלצהיימר בשנת 2004. אני חייתי אז בארה"ב והיא ביקרה אותי בסביבות אותו זמן. קשה לי אפילו לדמיין את המצב: הידיעה שאתה שוקע מבחינה תודעתית אל תוך מחשכי הנשייה, בעוד גופך ממשיך וימשיך לתפקד בעולם החיים.
היא נותרה באותו מצב עד שנפטרה מעולם זה בסוף שנת 2022.
בממד אחר, משלים, אני עוסק כבר מעל ל-15 שנים בלימוד מערכות מידע של רשויות חוק ומשפט, בארה"ב ובישראל. וכנראה שהייתי חלוץ מבחינת ההכרה באיומים שמערכות אלה יוצרות ביחס לזכויות האדם, והנסיגה בזכויותינו עקב התקנת מערכות בלתי תקינות ובלתי אמינות מסוג זה. מסקנותיי בעניינים אלה סוכמו בדוחות שהגשתי למועצת זכויות האדם של האו"ם במסגרת הליכי UPR בשנים 2010, 2015 - על ארה"ב, ובשנים 2013, 2018 - על ישראל.
.
מצד שני, הם היו היזמים ואלה שקבעו את מאפייניה הבסיסיים של מערכת נט המשפט, שהיא ההפך הגמור של המטרה האמורה.
מלבד איסוף מידע וכתיבת דוחות, גם ניהלתי הליכים בבתי המשפט. לדוגמה: בהינתן שעונש המוות אינו נהוג בישראל, הלכה למעשה, מאז משפט אייכמן, הליכי משפט פלילי בפשע חמור בו העונש המרבי הוא מאסר עולם, הם המצב הקיצוני של שלילת זכויות על ידי בית המשפט. הגשתי בקשת חופש המידע להנהלת בתי המשפט וביקשתי מידע שיבהיר כיצד מתבצעת חתימתם של שלושה שופטים על הכרעת הדין וגזר הדין במצב כזה. בין השאר, הרקע לבקשתי היה גילוי מסמכים, כתבי בית דין כביכול, בתיק הפלילי, פשע חמור, פ"ח 502-07 מדינת ישראל נ' רומן זדורוב - פרשת רצח תאיר ראדה. מסמכים אלה הובילו אותי לנרטיב שונה לחלוטין מאלה המוכרים בשיח הציבורי. עיקרו של נרטיב זה היה שחיתות ומרמה במשפט הראשון, שבו הורשע כביכול רומן זדורוב ברצח, אך אין בנמצא כתב בית דין תקף של הכרעת הדין.
בדומה, אבל הפוך, עסקתי בגילוי המסמכים, כתבי בית דין כביכול, בפרשת אפי נוה (בשלום ראשון, עינת רון, והמשך במחוזי מרכז, השופטת פלאוט). גם כאן התברר שלא היה בנמצא כתב בית דין תקף של הכרעת הדין, אך לתכלית הפוכה מזו של השחיתות והמרמה בתיק רומן זדורוב. המטרה כאן הייתה לדעתי להיטיב עם אפי נוה, בשעה שהציבור הוטעה ביחס למהות הליכי המשפט כביכול.
בדומה, גם עסקתי בסביבות 2011-2 בלימוד הליכי אפוטרופסות והרישומים המתאימים. קשה להאמין באיזו מהירות ובאיזו יעילות הצליחה מדינת ישראל להחזיר את הגלגל לאחור במעבר למערכות מידע דיגיטליות. החסויים הם במקרים רבים חסרי ישע עוד יותר מאסירים או קטינים, וניצול מצבם למטרות לא כשרות הוא מתועב במיוחד.
המאפיין הכללי של כל המצבים הנ"ל הוא יצירת מסמכים על ידי שופטים, בעודם יודעים שאינם כתבי בית דין תקפים, ומסירתם, המצאתם, או פרסומם לאחרים, מתוך כוונה שאותם אחרים יראו בהם כתבי בית דין תקפים ובני אכיפה, יקבלו את סמכותם המדומה, ויפעלו בהתאם.
על פניו - זהו מעשה זיוף, וזיוף חמור במיוחד.
המהפכה המשטרית האמתית במדינת ישראל החלה ביום 7.3.2002, באותו יום נפטר המזכיר הראשי של בית המשפט העליון מדום לב פתאומי במהלך מסיבת פרישה של עובד מזכירות בתוך בית המשפט העליון.
מיד אחר כך הוסר האישור "העתק מתאים למקור, שמריהו כהן - מזכיר ראשי <קוד אלפאנומרי>" שהופיע על העתקי הכתבים השיפוטיים האלקטרוניים של בית המשפט העליון. במקום האישור הוספה תניית הפטור: "העותק כפוך לשינויי עריכה וניסוח". מצב זה נותר עד לשנת 2018, אז כתבתי לנשיאה אסתר חיות וביקשתי ממנה להסיר את תניית הפטור. להפתעתי היא נעתרה לבקשתי ותניית הפטור הוסרה ביוני 2018. אולם האישור לא הוחזר...
המעשים האלה בשנת 2002 ביטלו למעשה את מעמדו ותפקידו של המזכיר הראשי של בית המשפט העליון, בשעה שתפקיד זה - הפרוטונוטריון (הנוטריון הראשי) - חיוני לתפקודו של בית משפט כשיר במודל האנגלי הנהוג בישראל.
בהמשך בוטלו בשנת 2004 תקנות בתי המשפט (משרד רישום), 1936, שבהן הוגדרו מעמד ותפקיד זה. והוא לא נקבע בתקנות בתי המשפט (מזכירות), 2004, שהחליפו את התקנות המנדטוריות. המזכיר הראשי לא נזכר כלל בנוסח המקורי. בשנת 2005 הוסף אזכור של המזכיר הראשי ואישור "העתק מתאים למקור", אך לא באופן בו התפקיד התקיים לפי תקנות 1936.
נט המשפט נכנסה לשירות בבתי המשפט המחוזיים והשלום בשנת 2010, והיא בנויה על פי המודל הישראלי החדש מאסכולת אהרן ברק ובעז אוקון, שראשיתו ביום 3.7.2002.
ביום 4.8.2024, הוכנסה נט המשפט לשירות בבית המשפט העליון, ובכך הושלמה המהפכה המשטרית.
אפשר לתמצת את מהותה של מהפכה זו בביטול העיקרון החוקתי, שהוגדר לראשונה בפסקה FULL FAITH AND CREDIT, שבחוקה של ארה"ב (ואין לי ספק שאהרן ברק ובעז אוקון, מלומדים חוקתיים מהמעלה הראשונה מכירים אותו). כאן ניסחתי אותו בעברית. עיקרון זה לא היה חרות במשפט האנגלי המקובל, אבל הוא מומש הלכה למעשה במבנה בתי המשפט ובפרקטיקות הנהוגות בהם.
לעומת זאת, המאפיין החמור ביותר של נט המשפט הוא הקמת מצב הפוך בדיוק: בו אין כל אפשרות לבעל דין, בא כוחו, או לציבור לוודא את אמיתות הכתבים.
אני סבור שאת מבינה עכשיו מאיפה אני בא. אם את מעוניינת להמשיך בשיח, אנא הכיני תמצית קצרה של הפרשה שבה את עוסקת, עם מספרי תיקים, כותרותיהם, תאריכים מרכזיים, וכו' כפי שביקשתי לפני מספר חודשים.
אני נתון היום באותו מצב עצמו, אבל רק מבחינה כספית, למזלי. זהו סופה העגום של פרשת האלצהיימר של אמי ז"ל. כפי שהתברר לי, אחי שהתמנה לאפוטרופוס לאמי בשנת 2013, לא היה אפוטרופוס רשום. אולי עו"ד עמוס צדיקה והשופטת אספרנצה אלון שיצרו את המצב ראו בו "אפוטרופוס למעשה"...
עניין זה התברר לי סופית בשנת 2023, כשעיינתי לראשונה בתיק אפוטרופסות משנת 2021. אז הוא החליט להשקיע את כספי חסכונותיה של אמי ז"ל בהשקעה פחות סולידית, והגיש באמצעות משרד עורכי דין בן-ארי פיש בקשה לאישור פעולה בכספי חסויה... התברר שהוא לא הגיש אף דוח במשך 8 שנים. האפוטרופסות לא הייתה רשומה כנראה אצל האפ"כ כלל...
הכשל החמור בענייני אפוטרופסויות זוהה לדעתי על ידי שר המשפטים (כהונה קצרה) דניאל פרידמן. והיו מזיכרוני תקנות שתיקן שחייבו ניהול מאגר מידע ארצי, פתוח לעיון הציבור, של שמות החסויים ואפוטרופוסיהם, עם העתקי צווי המינוי. המערכת הייתה אמורה להיות פתוחה לציבור בבית המשפט המחוזי בירושלים. אולם כשהלכתי לבדוק אותה לצורך הכנת דו"ח UPR לשנת 2013, המזכירות במחוזי י-ם לא ידעה על מה אני מדבר. הצגתי להם את התקנות, ואז הם הסבירו לי שזו הייתה "טעות בתקנות".
מה היה זמין במקום המערכת שנקבעה בתקנות?
נתנו לי מספר טלפון בהנהלת בתי המשפט, של גברת שביקשה את פרטי הזהות שלי ושל החסוי בו אני מתעניין, והיא צלצלה בטלפון לבית המשפט הרלוונטי, ואח"כ חזרה אלי, ומסרה לי שאכן מונה אפוטרופוס כדין...
במצב דומה, שופט בית המשפט העליון אורי שהם, פסק את דינו של ידידי שוקי משעול (פרשת רשות המסים ורות דוד) למאסר. תיק בית המשפט העליון הפך ללא עילה אמתית ל פלוני נ' מדינת ישראל (התיקים בבתי המשפט קמא נקבו בשמו של שוקי משעול). ואורי שהם כתב בהחלטה: קח החלטה זו והתייצב למאסר ביום זה וזה, או לפי תיאום עם שלטונות בית הסוהר.
אני אמרתי לשוקי משעול ופרסמתי, שזו לא יכולה להיות החלטה תקפה או פקודת מאסר תקפה, כשלא מצוין בה שם הנידון למאסר. שוקי יוצג על ידי פליליסט ידוע, עורך הדין הוותיק מנחם רובינשטיין. הוא איים לתבוע אותי...
ליוויתי את שוקי משעול בכניסה למאסר ברמלה... ואחרי ששוחרר (כמה חודשים, ולא שלחו אותו למעשיהו...) שאלתי אותו - איך קיבלו אותך למאסר על סמך ההחלטה הנ"ל של אורי שהם?
הוא ענה לי: באמת התעוררה בעיה, ולכן צלצלו בטלפון למזכירות בית המשפט העליון, והם אמרו לשלטונות הכלא להכניס אותי למאסר.
אנחנו עמוק בימי הביניים הדיגיטליים.
בבקשת חופש המידע ביקשתי לדעת את הכללים הבסיסיים לפיהם חותמים השופטים במותב תלתא על הכרעת הדין בפשע חמור.
הנהלת בתי המשפט סירבה למסור כל מידע באמתלות הרגילות:
א) אין כל מידע כתוב: המערכת היום בת 15, בנייתה ושדרוגה, ללא הוצאות תחזוקה וכו', בוודאי עלו עד היום מעל למיליארד ש"ח, אבל עד היום לא נכתב כל "מדריך למשתמש" או דומה לו. קשה להאמין שיד המקרה בדבר.
ב) המידע הקיים לא יימסר כיוון שמסירתו תגרום לאיום ממשי ומידי לאבטחת המידע, ותשבש קרוב לוודאי את עבודת מערכת נט המשפט.
בעע"מ בבית המשפט העליון, מותב תלתא (מזכרוני - גרוסקופף, ברון, פוגלמן) דחה את הערעור. אני השגתי לדוגמה על טענת "אין כל מידע כתוב". לפי התיאוריה של לארי לסיג - "קוד המחשב הוא החוק".
Lawrence Lessig Code is Law (2000)
טענתי שצילומי מסך של התפריטים הרלוונטיים מספקים לפחות חלק מהמידע המבוקש. לא הייתה להם תשובה לטענה זו, אבל הם דחו את הערעור. במהלך הדיון הם אמרו:
"הסוגיה, האם המידע המוטמע במערכות מידע ממשלתיות, הוא מידע כפי הגדרתו בחוק חופש המידע, אינה בשלה לדיון והכרעה".
בסופו של הדיון, ניסו לשכנע אותי שלא לקבל פסק דין. אני עמדתי על זכותי, למרות שהיה איום ברור שיחייבו אותי בהוצאות...
No comments:
Post a Comment